Lacan and Philosophy - a commentary

Lacan and Philosophy – a Commentary A commentary to the lectures: "Calliope’s Sc(D)ream" by Prof. Shirley Sharon-Zisser and "Lacan and the Philosophical Soul" by Prof. Ruth Ronen, in the conference "Lacan and Philosophy", Tel Aviv University, 18-19 of November 2015

Dr. Itzhak Benyamini

As the last among a series of respondents, I am faced with a certain loneliness that fosters the illusion of intellectual freedom, which is not necessarily scientific easiness. This position may have directed my current response to the conference's organizers Prof. Ruth Ronen and Prof. Shirley Sharon-Zisser, for the conclusion of this impressive conference, much serious one. They have honored me by expressing a desire, a desire that I respond to each of their lectures, with the role of the desire-complex in the academic field also being put up for their inquiry. I first came to know this fact after their works were sent to me as inscribed theses a number of weeks ago. It is my hope that the limited scope of my comments will not harm the impression these impressive lectures have created for such a respectable audience. You are an international audience, one that includes Americans, Australians and English that accept the rhetoric logic of the neutral English - which is equally strange to all and is thus democratic in cutting pleasure. It may seem that the only exception to this situation are native English speakers, but -- they are possibly found in a state, which is the inverted mirror of the ur-papa, of the exception-Subject in the Freudian-Lacanian formulation of sexuation (if this imbecilic comment can ever be included in academic discussion). The coincidental discovery of Aristotle's manuscript of Rhetoric in ancient times, was among the forces that helped construct the academic subject, clear and analytic. This is a coincidence that could take a surprising turn, a coincidence that might be itself as its surplus hints at the ties between the rational law and its failures. Nevertheless, in this context I should mention that Prof. Sharon-Zisser teaches us that the surplus of language fuels the Aristotelian way of discussing rhetoric, as if Reason needs these faults in order to finds its own way. My hope is that my next comment will not cause them embarrassment: we have been acquainted for at least two decades through a mutual attempt to advance Lacan’s mind in Israeli territory, both geographically and discursively.

1

As two prominent researchers in Israel, I assume that they bear ongoing witness to the process of researchers mortgaging their knowledge in university institutions. Moreover, their work is constantly accompanied by a persistent attempt to insert psychoanalysis’ alternative form of formalized-knowledge into the pretense of reasoned formulation of the world’s imaginary states and its Real surpluses. This is a persistent endeavor found in the ongoing attempt to lift the veil of naivety concealing it, or rather the fact of existence of such a concealment. We invoke the term “naivety” because this concealing appearance contends that the psychoanalytic discourse and its adherent indeed do succeed in evading the format dictated by the field of Western philosophy for it and for all forms of human discourses. This is just one of many such cases, though it is paradigmatic to the naivety, which constructed the fantasy about the extra-rational. In addition, from an understanding that this is only a demonstration, then we will add that the forces of naivety and romanticism are those that pave the way for the unique subjects, complete, one-to-one to itself, wrapping each one around an exact fantasy. As such every subject is extraordinary, divergent to the discourse of rational conformity, and that includes the female subject, the insane man, the rocker, the man of faith, the fundamentalist and…and the analyst of desire. Moreover, each one of them is a transitive consequence of an inscription of the rational discourse. This is a discourse which continues to come together, step by step, through the impressive project of Western philosophy and the concept of the enlightening and elucidating rationality and its soul. Moreover, not in contradiction but from a gluttonous dependency on these naiveties, awaits the unattainable ideality of the phantasm of reason in anticipation of those researchers and pure subjects. In addition, I have not forgotten that I am here in the role of a responder: It is clear that in the lecturers’ talks there is a brave attempt not to fall prey to these academic naiveties. However, as a responder my present attempt is to preserve my position among the series of respondent and especially in response to the responses of the lectures to Lacan’s response to the rational world of philosophy, which is also a response to the world. This philosophical world responds by rewriting the world in the Symbolic field and hence its Real leftovers, not just as a fantasy. In this sense, it is really Reason that constructs the extra-human universe as much as the internal human universe. If so, regarding the story of Reason, we can contemplate a narrative for it, in which it was a Don Quixotian hero, writing the book by Cervantes, unconscious of the fact that this book being truly about itself. This storytelling is unfair, though it makes sense, while connecting it (modern Reason) with its alleged ideological opposite. However, this reversal has become so real at an institutional level, following the destruction of the temple of the Platonic school, as in the main reversing between the university and church. Nevertheless, we must not see this as a reduction of the enlightening reason to a dark religious orientation, and that all is the fault of your current speaker -the servant of your ears- that was once accused and rightfully so of “pushing the religion theme to every single discussion”.

2

We should not blame but the history of ideas, which may claim that this Reason has another disguise, known by its pre-modern name, as it can be found in mystical age of the ancient religions of the near East, that is under the name of our beloved sofia. The one that very much loves being loved by us. She is a cause, wording or energy moving the world. This movement is being directed along a path that is not random but divine and teleological. In addition, there is the Logos, which is another name for the phases that Reason undergoes through its selfsearch, and all this by hands of its sweaty and tired humble servants, those human notsupreme beings and their tormented souls. Sofia, Logos and Reason, all as manifestations of the Reasonable operation of the universe, once needed - or at least the fantasies about them - needed a supportive concept which ties itself to human reality - it needed the “soul”. We are talking about an energetic essence in movement, with a unified logic, but also about an internal essence of man, which is in motion, and has its own specific logic. Both in its initial conception, the mystic, and in its more developed conception, the philosophical one, the soul is a significant human unit but one that is also intangible, a conceptual but also an existential one. An anchor that reinforces the status of divinity, reason, the us, which are in themselves the anchor of our daily anxiety, as bodily and singular as they are. However, we can picture the soul as the Sancho Panza of Reason. Reason’s miserable squire overtaking its creator in wisdom, and as an aide to reason it maintains a strange relation to it, in which the squire also squires consciousness while its master - reason - is left unaware of its Hegelian telos. Moreover, for the reason point of view soul is still too much physicality, much like in Spanish panza means “belly.” And in this context we note that Prof. Ronen teaches us to what extent the concept of soul in the philosophy of Aristotle and Kant maintain its independence in relation to the future-construction of the psychological soul formulated by science, the Cartesian one especially. For the scientific discourse as the heir of the clean and un-bodied philosophical discourse attempts to regulate the subjects and their different surpluses for a single form of neutral-Subject, regulate the soul, moving that Sancho Pancho back to the path of its creature - while drowning him in different psychiatric drags which surfacing its unconscious desires and private jouissances. Moreover, these enjoyments are the result of an inscription in the discourse of Reason. Temporary pleasures, for now. The Cartesian circularity, that can barely be fractured, is found in the mirror cognitive stage prevalent today between Mind, Brain and computer in the redemptive project of artificial intelligence: This scientific-philosophical pattern of formulation regarding the essence of the human mind can be said to have facilitated the construction of the computer logic, and the model of the computer continues to take over more and more of our formulations regarding the living human brain, and thus eases the ideological projects which marches us toward a merging of these concepts - for the brain is a computer and vice versa, and

3

‫‪their integration is only natural. And we are not necessarily talking about a future fact but‬‬ ‫‪a fantasy about the future.‬‬ ‫‪At the end of days, when the mind will indeed remain clean of the body, its pleasures,‬‬ ‫‪surpluses of human rhetoric, the enlightened philosophical project will win a resounding‬‬ ‫‪victory. It will be a unification between the master and slave, between soul and reason,‬‬ ‫‪and there will no longer be any need for critical and singular subjects, the strange‬‬ ‫‪lovechild of consciousness’ self-discovery of itself ahead of its last days.‬‬ ‫‪And to conclude with a non-incidental comment: Jacques Lacan wrote on the back‬‬ ‫‪cover of "Ecrits" from 1966 that the reader can find through the entire book the same‬‬ ‫‪"argument of enlightenment” - le débat des lumières.‬‬

‫לאקאן ופילוסופיה – הערה‬ ‫תגובה להרצאותיהן של פרופ' רות רונן ופרופ' שירלי שרון‪-‬זיסר בכנס "לאקאן ופילוסופיה"‪ 19-18 ,‬בנובמבר‬ ‫‪ ,2015‬אוניברסיטת תל אביב‬ ‫ד"ר יצחק בנימיני‬ ‫כמגיב אחרון מבין סדרה של מגיבים‪ ,‬הנני ניצב בבדידות המשרה תחושה אשלייתית של חירות‬ ‫אינטלקטואלית‪ ,‬שאינה בהכרח קלילות מדעית‪ .‬מיקום זה מעצב את תגובתי למארגנות הכנס פרופ' רות רונן‬ ‫ופרופ' שירלי שרון‪-‬זיסר‪ ,‬לרגל סיום כנס מרשים זה‪ ,‬רציני בהחלט‪.‬‬ ‫הן כיבדוני בהפגנת איוויין שאגיב להרצאה של כל אחת ואחת מהן‪ ,‬כשתסביך‪-‬האיווי בשדה האקדמיה‬ ‫מונח גם הוא על שולחן הדיונים שלהן‪ .‬זכיתי להיוודע לעובדה זו לאחר שנשלחו אליי ככתובות תזה לפני כמה‬ ‫שבועות‪.‬‬ ‫תקוותי שקוצר היריעה של דבריי לא יפגע בהנחלת הרושם אודות איכות ההרצאות הלאה לקהל המכובד‬ ‫שלפניי‪.‬‬ ‫הנכם קהל בינלאומי‪ ,‬קהל המקבל על עצמו כולל האמריקאי‪ ,‬האוסטרלי‪ ,‬והאנגלי את הלוגיקה הרטורית‬ ‫של שימוש באנגלית הניטרלית הזרה לכולם באותה מידה שווה מבחינת דמוקרטיית קיצוץ העונג‪ .‬נדמה‬ ‫שהיוצא דופן במצב זה הנו דובר האנגלית במקור‪ ,‬אך הוא שרוי אולי בפוזיציית המראה ההפוכה לאבא‪-‬הקדום‬ ‫כסובייקט‪-‬יוצא‪-‬הדופן של פורמליציית הסקסואציה הפרוידו‪-‬לאקאניאנית (אם אפשר בכלל להכיל הערה‬ ‫אימבצילית זו ברטוריקת ההנסחה האקדמית)‪.‬‬ ‫הגילוי המקרי של כתב היד של ה"רטוריקה" של אריסטו‪ ,‬עוד בעת העתיקה‪ ,‬היה בין הגורמים לעיצוב‬ ‫של סובייקט הניסוח האקדמי‪ ,‬הבהיר והאנליטי‪ .‬מקריות שיכלה לקבל תפנית אחרת‪ ,‬מקריות שאולי היא עצמה‬ ‫בהיותה עודפת רומזת ליחס בין חוק התבונה לכשליו‪ .‬בהקשר זה יש לציין שפרופ' שרון‪-‬זיסר מלמדת אותנו‬ ‫יתר על כן שעודפויות השפה מתדלקות את האופן שבו אריסטו מנסח את תפיסתו על הרטוריקה‪ ,‬כאילו התבונה‬ ‫זקוקה לאותם כשלים כדי למצוא את דרכה‪.‬‬

‫‪4‬‬

‫תקוותי שההערה הבאה לא תגרום למבוכה עבורן‪ ,‬על כך שהכרויותינו המשותפות מכילות כבר כשני‬ ‫עשורים לפחות של עבודה בקידום מחשבת לאקאן בטריטוריה הישראלית‪ ,‬הן במובן הגאוגרפי כמו גם השיחי‪.‬‬ ‫כשתי חוקרות בולטות בישראל‪ ,‬אני מניח שהן עדות באופן מתמיד למהלך של חוקרים הממשכנים את‬ ‫הידע שלהן במוסד האוניברסיטאי‪ .‬ועבודתם מלווה בניסיון עיקש להבריג פנימה את פורמליזציית‪-‬הידע‬ ‫האחרת של הפסיכואנליזה לתוך יומרת הניסוח התבוני של מצבי העולם הדמיוניים והעודפויות הממשיות שלו‪.‬‬ ‫זהו ניסיון עיקש שמצוי במרדף מתמיד להסיר את המסכה של התמימות המכסה אותו או שמא את עובדת‬ ‫קיומה של התכסות זו‪ .‬אנו נתקלים כאן בביטוי האירוני "תמימות" מכיוון שהארשת המסכית הזו מאמינה‬ ‫שהשיח הפסיכואנליטי ונאמניו אכן מצליחים לחמוק מהפורמט ששדה הפילוסופיה המערבי הציב עבורו ועבור‬ ‫כל צורות הניסוח האנושי‪.‬‬ ‫מקרה זה הוא מקרה אחד‪ ,‬אמנם פרדיגמטי‪ ,‬לתמימויות אשר מעצבות את הפנטזיה אודות החוץ‪-‬תבוני‪.‬‬ ‫ומתוך הבנה שמדובר רק בהדגמה אזי נוסיף‪ ,‬שמגמות תמימות ורומנטיות אלו הן שסוללות את הדרך‬ ‫לסובייקטים יחידניים‪ ,‬שלמים‪ ,‬אחד אחד לעצמו‪ ,‬העטופים כל אחד סביב פנטזיה מדויקת‪ .‬כל סובייקט כזה‬ ‫הוא יוצא דופן‪ ,‬חריג לשיח התבונה המיישר‪ ,‬כולל סובייקט האישה‪ ,‬המשוגע‪ ,‬הרוקיסט‪ ,‬הדתי‪ ,‬הפונדמנטלי‬ ‫ו… האנליטיקאי של האיווי‪ .‬יתר על כן‪ ,‬כל אחד מהם הוא פועל יוצא של חריטה בתוך שיח התבונה‪ .‬זהו שיח‬ ‫אשר ממשיך להיבנות צעד אחר צעד באמצעות הפרויקט המרשים של הפילוסופיה המערבית ומושגי התבונה‬ ‫הבהירה והמאירה והנפש שלה‪.‬‬ ‫ועל כן‪ ,‬לא כנגד אלא מתוך הזדקקות גרגרנית לתמימויות אלו ממתינה האידיאליּות הבלתי מוגשמת של‬ ‫פנטזיית התבונה בחיכוך ידיים לאותם חוקרים וסובייקטים טהורים‪.‬‬ ‫ולא שכחתי שאני בתפקיד המגיב‪ :‬ברור שבדברי המרצות מצוי ניסיון אמיץ שלא ליפול בפח התמימות‬ ‫הפרטית שלהן‪ .‬אבל כמגיב הניסיון הנוכחי שלי הוא לשמר את מיקומי בסדרה של מגיבים ובמיוחד לתגובה‬ ‫של תגובת המרצות לתגובת לאקאן לעולם הפילוסופי תבוני שהוא עצמו תגובה לעולם‪ .‬העולם הפילוסופי הזה‬ ‫מגיב תוך כתיבתו מחדש של העולם בשדה הסמלי ומכאן גם ייצורו של הממשי שלו‪ ,‬לא רק כפנטזיה‪ .‬במובן‬ ‫הזה באמת התבונה מעצבת את היקום‪ ,‬בין אם היקום הלא אנושי או בין אם היקום הפנימי נפשי‪.‬‬ ‫ובכן‪ ,‬לגבי סיפורה של התבונה‪ ,‬ניתן להעליל עליה את העלילה הבאה‪ ,‬כאילו הייתה גיבור דון קיחוטי‪,‬‬ ‫הכותב לעצמו את ספרו של סרוונטס‪ ,‬בלא להיות מודע לכך שהסיפור הוא על עצמו ממש‪.‬‬ ‫זו עלילה לא הוגנת‪ ,‬גם אם הגיונית‪ ,‬כשמקשרים אותה עם היפוכה האידיאולוגי כביכול של התבונה‬ ‫המודרנית‪ .‬היפוך שהופך אבל לממשי ברמה המוסדית‪ ,‬אחרי חורבן הבניין בו שכנה האסכולה של אפלטון‪,‬‬ ‫להיפוך בין אוניברסיטה לכנסיה‪.‬‬ ‫חלילה אבל לראות בכך רדוקציה של התבונה המאירה לאמונה דתית אפלה באשמתו של הדובר‬ ‫שלפניכם‪ ,‬משרתם של אוזניכם‪ ,‬שפעם הואשם ובצדק "אתה דוחף דת לכל מקום"‪.‬‬ ‫חלילה‪ ,‬האשמה בהיסטוריה של האידיאות המספרת שהתבונה זו אותה גברת בשינוי אדרת‪ ,‬זו הידועה‬ ‫בשמה הקדם‪-‬מודרניסטי‪ ,‬בעידן מיסטיקת הדתות העתיקות של המזרח הקרוב‪ ,‬כ‪ :‬סופיה‪ .‬זאת שאוהבת‬ ‫שאוהבים אותה‪ ,‬מאוד‪.‬‬ ‫היא סיבה‪ ,‬מילה או אנרגיה שמניעה את העולם‪ .‬התנועה הזו נעה במסלול שאינו שרירותי אלא אלוהי‬ ‫וטלאולוגי‪ .‬גם הלוגוס הוא אחד משינויי הפזה האלה של התבונה בחיפושה העצמי‪ ,‬באמצעות משרתים מיוזעים‬ ‫ומלוכלכים‪ ,‬כלומר בני האדם ונפשותיהם המיוסרות‪.‬‬ ‫גם סופיה‪ ,‬גם הלוגוס וגם התבונה‪ ,‬כחוק הגיוני של הפעלת היקום‪ ,‬היו זקוקות‪ ,‬או הפנטזיות עליהן היו‬ ‫זקוקות למושג תומך המקשר למציאות האנושית‪ ,‬היו זקוקות ל"נפש"‪.‬‬ ‫מצד אחד אנחנו מדברים על מהות אנרגטית בתנועה אבל עם היגיון אחיד ומצד שני על מהות פנימית של‬ ‫האדם‪ ,‬שגם היא בתנועה וגם היא בעלת היגיון מסוים‪ .‬הן בתצוגה המושגית הראשונה‪ ,‬זו המיסטית‪ ,‬והן‬ ‫בתצוגה השנייה‪ ,‬זו הפילוסופית‪ ,‬הנפש הנה יחידה אנושית משמעותית אך ערטילאית לגמרי‪ ,‬עוגן מושגי וגם‬

‫‪5‬‬

‫קיומי‪ .‬עוגן שמחזק את מעמד האלוהים‪ ,‬התבונה‪ ,‬ה‪-‬אנחנו‪ ,‬שהם לעצמם העוגן שלנו במועקות היומיום‬ ‫הגופניות וסינגולריות שלנו‪.‬‬ ‫ושמא הנפש היא הסנצ'ו פנצ'ו שלה‪ ,‬של התבונה‪ .‬היא העוזר האומלל העולה על בוראו בתבונתו‪ .‬וכעוזר‬ ‫של התבונה הוא ביחס מוזר אליה בו העבד‪ ,‬נושא הכלים‪ ,‬נושא בתודעה בעוד האדון תבונה נותר חסר מודעות‬ ‫עצמית באופן הכי לא הגליאני שיכול להיות‪ .‬זאת מכיוון שנפש זו גופנית‪ ,‬מוחשית ממש כמו שבספרדית‬ ‫‪ panza‬משמעותו בטן מלאה‪ ,‬כרס‪.‬‬ ‫ובהקשר זה יש לציין שפרופ' רונן מלמדת אותנו עד כמה מושגי הנפש של הפילוסופים של אריסטו‬ ‫וקאנט שומרים על עצמאות ביחס לעיצוב הנפש הפסיכולוגית תחת נוסחאות המדע‪ ,‬זה הקרטזיאני במיוחד‪.‬‬ ‫מעין מלחמות אבודות‪.‬‬ ‫שהרי השיח המדעי כיורשה של שיח הפילוסופיה הנקי מגוף מבקש לווסת את הסובייקטים בעודפויות‬ ‫השונות שלהם לעבר צורת הסובייקט האחת‪ ,‬לווסת את הנפש‪ ,‬את הסנצ'ו פנצ'ו הזה חזרה למסלולו הנברא‪,‬‬ ‫תוך הטבעתו בתרופות פסיכיאטריות שונות וחיסול איווי הלא מודע שלו והעונגים הפרטיים שלו‪ .‬יתר על כן‪,‬‬ ‫עונגים אלה הם תוצרי החריטה בשיח התבונה‪ .‬עונגים זמניים‪ ,‬לעת עתה‪.‬‬ ‫את המעגליות הקרטזיאנית הזו שלא ניתן לסדוק כמעט אפשר למצוא במשחקי המראה קוגנטיביים כיום‪,‬‬ ‫בין ה‪ ,Mind-‬המוח‪ ,‬והמחשב בפרויקט המבטיח‪-‬גאולה של אינטליגנציה מלאכותית‪:‬‬ ‫דפוס הניסוח המדעי‪-‬פילוסופי על אודות מהותו של המיינד האנושי אפשר את בניית המחשב‪ ,‬ומודל‬ ‫המחשב בימינו משתלט יותר ויותר על הניסוח שלנו על אודות מוח החיה האנושית‪ ,‬ובכך מקל את העבודה‬ ‫האידיאולוגית המבקשת לצעוד לעבר מיזוג זה – שהרי המוח הוא מחשב ולהפך‪ ,‬ושילובם הוא רק טבעי‪.‬‬ ‫ואנחנו לא מדברים בהכרח על העתיד אלא על הפנטזיה אודות העתיד‪.‬‬ ‫בקץ ימים זה שבו ה‪ Mind-‬באמת יישאר נקי מגוף‪ ,‬התענגות‪ ,‬ועודפויות של רטוריקה אנושית‪ ,‬פרויקט‬ ‫הפילוסופיה הנאור יזכה בכל הקופה‪ .‬יהיה זה איחוד בין האדון לעבד‪ ,‬בין הנפש לתבונה‪ ,‬ולא יהיה צורך יותר‬ ‫בסובייקטים הביקורתיים הסינגולריים‪ ,‬תוצרי המשנה של הגילוי העצמי של התבונה את עצמה לקראת יומה‬ ‫האחרון‪.‬‬ ‫והערה לא אגבית לסיום‪ :‬ז'אק לאקאן כותב בגב הכריכה של ה‪ Ecrits-‬משנת ‪ 1966‬שזו אסופה שהיא‬ ‫חלק אינטגרלי מה"הוויכוח של הנאורות"‪.le débat des lumières ,‬‬

‫‪6‬‬